02/03/2011
אאוץ'.
אם יהיה עליי להסיק מסקנות חפוזות לפי מידת הכאב, איאלץ להגיד ששברתי הלילה את כף רגלי השמאלית.
15/02/2011
קיטש. כי לפעמים צריך.
(קודם כל, תקשיבו)
אז מזגתי לי כוסית אייריש מיסט עם שתי קוביות קרח, והתפניתי להתבונן על חיי.
דברים רבים כל כך קרו מאז תחילת השנה, מאז הפוסט הקודם, בשנה האחרונה בכלל. החלפתי שם, למשל. כלומר, לא החלפתי. נפטרתי מאחד. אחד שהעיק עליי שנים רבות, שהזכיר לי את קיומו בכל מסמך רשמי, בכל פנייה לקופת חולים, בכל פעם שנדרשתי להמציא תעודת זהות. ההקלה שבלכתו היתה גדולה כל כך, שלא היה אכפת לי לחכות שעתיים וחצי במשרד הפנים של רמת גן. לא אכפת היה לי כלל, רק ישבתי לי שמחה וקשקשתי עם שכניי לתור המתארך, עד לבוא התעודה הצהובה המשמחת.
והתאהבתי בשכונה שלי. כן כן, ברמת גן. התאהבתי. אני. בשכונה ליד הפארק, בשקט, בציוץ הציפורים. ולמרות תל אביביותי הנמלצת, מצאתי את עצמי מחבבת גם את השכנה הישנונית. ורוצה לגדל פה את ילדיי.
וכן, זה עוד עניין. מצאתי עוד מישהו שסייע לי להתאהב במקום הזה. בו. ולהיות קיטש כשצריך (חלילה לא בוולנטיינ'ס דיי. יש גבול). ולרצות לחבק ולהתמסר ולהיפתח ולתת מעצמי ולקבל. והכל. וילדים, ומשפחה, והכל. כן, גם זה.
וסיימתי שלוש שנות התבוננות עצמית, שהיו בה עליות ומורדות, אבל בשורה התחתונה היתה בהן עלייה משמעותית ונהדרת, שהותירה אותי שלמה עם עצמי. כן, גם זה.
וגיליתי שהדעות שלי אינן הדעות שלי. או לפחות, גיליתי כיוון שנמנעתי לעסוק בו בשנים האחרונות. או לפחות, גיליתי שיש לי דעות. כן, גם זה.
ולמדתי לימודי תעודה, ופתחתי עסק, ועכשיו השמיים הם הגבול. כן.
ומצאתי את עצמי יושבת במונית בדרך הביתה מסיבוב בתל אביב אהובתי, מהליכה ברחובות נווה צדק עם בקבוק בירה, בדיוק כמו פעם, ומקשקשת (כי הלוא, זה מה שאני עושה בצורה הטובה ביותר), ומסתכלת על חיי – כי זה מה שנהגי מוניות עושים לי – ואומרת לעצמי לראשונה זה שנים: החיים שלי טובים. ולהבדיל מדבריו של המשורר והמתרגם ש.שבן, אינני צינית. אינני סרקסטית. אני פשוט אני. וזה, זה יופי זה.
(צר לי על הסגנון המוגבה שלא כצורך. סיימתי היום לכתוב עבודה על אליעזר בן יהודה כחלק מקורס באוניברסיטה. זה גורם משפיע להפליא, כך מתברר)
30/11/2010
הספד
יש הספד שמחכה להיכתב בי. בתוך העצב המתקהה, אני מרגישה אותו מדלג בעליצות מהראש לקיבה, עולה ללסת, מפזז בשמחה לכבד, מרים כוסית לזכר הימים ההם.
יש הספד שמחכה להיכתב בי, ואין לי מילים.
כי יש בעיה מסוימת לסכם תקופה ששינתה בי כל כך הרבה, שהכירה לי כל כך הרבה, שפתחה אותי בפני עצמי, שנתנה לי אותי ועוד כל כך הרבה חברים חדשים, שרובם כבר עברו במעגלי החיים הלאה, למקומות אחרים, אבל היו איתי שם, בדיוק בימים ההם, בזמן ההוא.
המקום הזה חיבר אותי לאחותי, לאהוביי, לחבריי, אליי. היו בו הרבה דברי צחוק, הרבה דברי דמע, מיליוני ערגות שנותרו על הדפים, הרבה מפגשים, המון בירה. שיאללה, כמה בירה.
סביר להניח שבחודשים הקרובים עוד אכנס לשם מתוך הרגל, כמו שאני עושה בשנה האחרונה, רק להציץ בעמוד הראשי ולהיזכר שלא, אין פה כלום. כל שהיה אבד, כל שהיה נגמר.
יש הספד שמחכה להיכתב בי, ולמרות זאת, אני מרגישה שאינני מצליחה להוציא דבר.
היה שלום, דקס. נעמת לי מאוד.
24/11/2010
לא הרבה
חלמתי שסבא שלי ואני קוטפים לימוני ענק בחצר ומתכתבים עם חבר בשיטה שהמצאנו, שכללה עיפרון, מחק וכרטיסיות מחיקות.
ואז התעוררתי, ונזכרתי שסבא מת ושמישהו המציא את הסמסים.
31/10/2010
חיפושים
הרגע גיליתי שאחד החיפושים הנפוצים שמובילים מבקרים לבלוג שכוח האל ושכוח הבעלים הזה הוא המילה boob. זה בידח אותי.
11/09/2010
קרעי חלום
מול גשר ההלכה, עולם אחר
עוברת לעולם אחר, מעגל של מכובדים על הדשא, עומדים סביב, ורק אני ועוד שלושה שהגיעו ממקום אחר לבושים בחולצות ותחתונים בלבד. בושה. אני לא מבינה מה קורה שם, איך להתנהג, ברור מאוד שאני והאחרים לא שייכים אבל לא ברור מה צריך לעשות. יש בינינו אחווה מסוימת, היא מתבטאת בעיקר בעיניים, אין מילים, אף אחד לא מדבר, רק תחושת לחץ באוויר.
זמן לחזור לעולם האמיתי. מעליות נושאות את הלא שייכים לעולם שלהם, רק אחת צריכה להישאר מאחור. אני לא יודעת למה, אולי זה סוג של עונש. אני מפספסת את המעלית המלאה מצד שמאל, ונכנסת לבדי למעלית מצד ימין. זו שצריכה להישאר מאחור מסתכלת בי ללא מילים, עיניים עצובות, נכנסת להיפרד וכשדלתות המעלית נסגרות, נותרת בין הדלת החיצונית לפנימית. בשבריר שנייה אני מבינה שזו היתה תוכניתה, ורואה אותה צועדת לעבר התהום כשאני עולה למעלה, אל העולם האמיתי.
דלתות המעלית נפתחות בקניון. פספסתי כבר את כל אלו שנסעו במעלית השנייה, ואני רוצה לספר למישהו על העצב הגדול, מישהו שהכיר, שידע שהיה עולם אחר, ולא מוצאת איש. אני מחפשת שירותים ומוצאת אותם, אבל שירותי הנשים – שמחולקים לשני תאים בלבד שבהם עשרות אסלות צמודות זו לזו – מלאים בבנים, ילדים וגם מבוגרים, שאני מנסה להוציא בכוח רב ובאלימות, ולא מצליחה להתגבר על השטף. בזעם ובדמעות אני יוצאת החוצה, עדיין מחפשת את מי שהיה איתי, ובמקום זה מתקשרת למפקח על הביטוח כדי להתלונן על עיריית רמת גן. הוא עונה לי שהעלאת המסים לא תעזור, ואני מנתקת. עצב כבד משתלט עליי.
על הדשא מול הקניון אני רואה מישהי שדומה למישהי שהיתה איתי, אך זו לא היא. אני מוצאת עוד מישהי ואני בטוחה שהיא חלקה איתי אותה חוויה, אך היא נסתכלת עליי בעיניים תוהות וממשיכה לספר לי על המצגת שהיא הולכת להכין לקראת בואו של אמן ידוע. אני מוצאת על הדשא את ניצן, שגם היא היתה שם אבל לא זוכרת דבר, ומספרת לה בגרון חנוק על לכתה של ההיא שנשארה מאחור. היא משעינה את ראשי על כתפה ונותנת לי לבכות דמעות בטעם סלט כרוב סגול.
המצגת מתחילה. על הדשא כוסות ומיכלים מלאים במאכלים, מסודרים במעוין. זו שמכינה את המצגת נרגשת, אני עדיין בוכה על כתף. פתאום משהו קורה, בירה נשפכת לכל עבר וממלאת את המעוין. כולם נרגשים, הבירה הורסת את המאכלים במצגת, אני מתעוררת.
18/08/2010
גיאולוגיה
אתה ואני כמו
השבר הסורי-אפריקני.
פעם
בימים אחרים
היינו רוויי משברים.
היום שקט
אבל נקודות החיכוך עדיין
עלולות לשחרר אנרגיה
מצטברת.
ואף שאי אפשר להשוות
בני אדם
ללוחות טקטוניים
לפעמים עדיף
לתפוס מחסה מראש
או רק להתכונן.
01/08/2010
שש שעות
אחת בלילה, אני צריכה לקום בעוד שש שעות כדי לסיים לנקות את הדירה שאליה אני עוברת בעוד יממה וחצי. שתי הלסביות הפוסטמות למטה שוב רבות, הניגרים מהבניין ממול מדברים אחד עם השני, השותף שלי בחדרו, חם לי. לילה לפני אחרון לבד. לילה לפני אחרון שבו הקטנה יכולה לבוא אליי למיטה כשהמחשב על הברכיים ולהתחכך בו, ולדרוך עליי את הדריכות הקטנות המתוקות האלה, שמשאירות לי חריצים אדומים בבטן ששורפים במקלחת. לילה לפני אחרון בינות לארגזים, לאבק, לילה לפני אחרון של היותי תל אביבית.
***
פעם, דומני היה זה בפגישתנו השלישית, טיילנו בשכונה ואמרתי שלעולם לא אגור ברמת גן. ובכן, אז אמרתי. אבל היום כשעמדתי בתוך האמבטיה וניסיתי להוריד צבע אקריל מהקירות עם אקונומיקה, הסתכלתי דרך החלון וראיתי את פארק צמרת. בתל אביב. וכל רמת גן שתל אביב נשקפת לה מהחלון של האמבטיה היא לא ממש רמת גן, נכון?
***
השבוע, כשהיינו בהופעת הפתעה של עמיר לב באוזן בר, שוב עלו לי כל הזיכרונות מפעם. פעם הייתי ילדה בת 23 שהלכה בפעם הראשונה עם שני האנשים היקרים לה ביותר בעולם לצוותא, להופעה של עמיר לב. ישבנו נרגשים בצד, וכל המחוות הקטנות, כל ההתרגשות, האדישות והמצמוצים בעיניים הקטנות האלה הופיעו בפנינו בפעם הראשונה. פעם הייתי ילדה בת 23 שחשבה שהעולם מסודר. דפוק, אבל מסודר. אני מתגעגעת לילדה ההיא, ובו זמנית לא רוצה לחזור אליה לעולם.
***
אף פעם לא גרתי באמת בבית של גדולים. אף פעם לא חתמתי מראש על חוזה לשנתיים שלמות. שנתיים שלמות! אף פעם לא נכנסתי לדירה עם סרגלי גובה של ילדים על המשקופים, עם פרקט, עם שכנים זקנים. ברמת גן. אף פעם לא גרתי ברמת גן.
הכי מוזר שלא ידעתי מה ארצה אם אפגוש קוסם שיכול לעשות הכל.
אין לי באמת מה להגיד כרגע.
15/07/2010
דמעה נושרת על מחברת*
צריך / לשמור את הרגעים האלה / בקופסה
אלה שבהם אני / מתרגשת / ממוזיקה חדשה / מסרט / מהחיים
*ערן בר גיל
23/06/2010
מנוחה נכונה
כשאמות, נגנו מעל קברי ציור. אל תפתחו ספרי סידור, אל תמלמלו פסוקי אקרוסטיכון, אל תביאו רב מנוכר שיצטרך לקרוא את שמי המלא מהמצבה המאולתרת.
כשאמות, אמרו קדיש, רק למען המצלול הארמי, רק בשביל הניגון. אל תוסיפו.
***
ינצ'י מת נאהב. הוא מת בגיל 85 ועל קברו – אבן פשוטה מהרי שומרון וכמה קקטוסים – ארבע מילים מתוקות, מתגעגעות: אישי, יקירי, אהוב נעוריי.
המצבה של סבא, על השיש הלבן והקר, המילים המנותקות, הרחוקות, לא נגעה בי כלל. סבא שלי מת כשאינו נאהב. לא מספיק. לא מספיק בשביל לכבד את חוסר חיבתו לדת, את הקשר שלו לארץ, את מסעות הדיג הליליים. לא מספיק כדי לכבד אותו.
***
אתמול, בלוויה של אדם שלא הכרתי, בין עצים צעירים וקברים עדינים, נפתח לרגע אחד הצוהר לרגש, ומיד נסגר. כי נזכר שבעוד שלושה שבועות יצטרך להתנתק, להגיע שוב לבית הקברות הצפוף בפתח תקווה, להאזין שוב לפסוקים שלא אומרים דבר, להסתכל שוב על פנים שלא אומרים דבר, לראות שוב את האהבה שחשו אחרים לסבא שלהם, ולהתגעגע לסבא שלי בשקט. כי מעטים יתגעגעו.
