15/02/2011

קיטש. כי לפעמים צריך.

פורסם ב בראש שלי, שקט בקופסה, תל אביב בשעה 0:35 מאת lirch

(קודם כל, תקשיבו)

אז מזגתי לי כוסית אייריש מיסט עם שתי קוביות קרח, והתפניתי להתבונן על חיי.

דברים רבים כל כך קרו מאז תחילת השנה, מאז הפוסט הקודם, בשנה האחרונה בכלל. החלפתי שם, למשל. כלומר, לא החלפתי. נפטרתי מאחד. אחד שהעיק עליי שנים רבות, שהזכיר לי את קיומו בכל מסמך רשמי, בכל פנייה לקופת חולים, בכל פעם שנדרשתי להמציא תעודת זהות. ההקלה שבלכתו היתה גדולה כל כך, שלא היה אכפת לי לחכות שעתיים וחצי במשרד הפנים של רמת גן. לא אכפת היה לי כלל, רק ישבתי לי שמחה וקשקשתי עם שכניי לתור המתארך, עד לבוא התעודה הצהובה המשמחת.

והתאהבתי בשכונה שלי. כן כן, ברמת גן. התאהבתי. אני. בשכונה ליד הפארק, בשקט, בציוץ הציפורים. ולמרות תל אביביותי הנמלצת, מצאתי את עצמי מחבבת גם את השכנה הישנונית. ורוצה לגדל פה את ילדיי.

וכן, זה עוד עניין. מצאתי עוד מישהו שסייע לי להתאהב במקום הזה. בו. ולהיות קיטש כשצריך (חלילה לא בוולנטיינ'ס דיי. יש גבול). ולרצות לחבק ולהתמסר ולהיפתח ולתת מעצמי ולקבל. והכל. וילדים, ומשפחה, והכל. כן, גם זה.

וסיימתי שלוש שנות התבוננות עצמית, שהיו בה עליות ומורדות, אבל בשורה התחתונה היתה בהן עלייה משמעותית ונהדרת, שהותירה אותי שלמה עם עצמי. כן, גם זה.

וגיליתי שהדעות שלי אינן הדעות שלי. או לפחות, גיליתי כיוון שנמנעתי לעסוק בו בשנים האחרונות. או לפחות, גיליתי שיש לי דעות. כן, גם זה.

ולמדתי לימודי תעודה, ופתחתי עסק, ועכשיו השמיים הם הגבול. כן.

ומצאתי את עצמי יושבת במונית בדרך הביתה מסיבוב בתל אביב אהובתי, מהליכה ברחובות נווה צדק עם בקבוק בירה, בדיוק כמו פעם, ומקשקשת (כי הלוא, זה מה שאני עושה בצורה הטובה ביותר), ומסתכלת על חיי – כי זה מה שנהגי מוניות עושים לי – ואומרת לעצמי לראשונה זה שנים: החיים שלי טובים. ולהבדיל מדבריו של המשורר והמתרגם ש.שבן, אינני צינית. אינני סרקסטית. אני פשוט אני. וזה, זה יופי  זה.

(צר לי על הסגנון המוגבה שלא כצורך. סיימתי היום לכתוב עבודה על אליעזר בן יהודה כחלק מקורס באוניברסיטה. זה גורם משפיע להפליא, כך מתברר)

קישור קבוע