24/07/2009
שתי דקות, נצח
אנשים חברותיים בפתח תקווה. בדרך חזרה הביתה, בתחנת האוטובוס ליד קופת חולים רוטשילד, אישה מבוגרת עם כלב נחייה שואלת אם היא במקום הנכון. אישה אחרת, מעשנת כבדה עם זהב על השפתיים ותלתלים מעושים, מרגיעה אותה בקול צרוד שכשיגיע האוטובוס היא תדאג לה. היא באמת דואגת לה.
חם. חם בפתח תקווה. היום חם יותר מאשר בדרך כלל, אפילו אמרו בחדשות. זה היה ההסבר של אמא שלי לשאלה למה היא נוטפת כל כך. אנחנו הולכות ברגל לנאות השרון, בית חולים סיעודי מול בי"ח השרון, כדי לבקר את סבא.
אני חזקה. עשיתי דיטצ'מנט מזמן. התנתקתי, זה לא יפריע לי. אפילו הבאתי מצלמה כדי לתעד. אני הולכת בשמש הקופחת מרוטשילד לרחוב קק"ל בפה קפוץ ועיניים יבשות, אוחזת בליטר מיץ תפוזים, מוכנה להכל.
בית החולים הסיעודי נראה כמו מלון. פסיפס על הקירות, ספות בכניסה, ציורים קטנים במסגרות תלויות. פקידת קבלה נעימת מראה אומרת לאמא שלי שלום מכיר. בקומה החמישית אנחנו מחפשות אותו, יאסר או אולי עומאר מפנים אותנו לחדר האוכל לאחר מענה "ברוך השם" לשאלה מה שלומם.
שישה קשישים שוכבים עם אינפוזיה באף ובוהים בחלל. מסביב יושבים עוד כמה בלוויית המטפלים הפיליפינים (שאינם פיליפינים. סוזי של סבא שלי היא בכלל מסרי לנקה. תמיד רציתי לשאול ואתה איך הגיעה לכאן ולמה בחרה בזה ומה עם המשפחה, אבל התביישתי). אני מסתכלת מסביב ולא מזהה אותו, אבל אמא שלי מתקדמת בנחישות לאנשהו ואני אחריה.
לא ראיתי אותו חודש. העיניים שלו עצומות (אחר כך אמא שלי תספר לי שהוא כבר לא רואה). החזה עולה ויורד בכבדות, הראש שמוט, הפה פתוח ומגלה טור שיניים תחתונות צבועות באדום עז (ג'לי מארוחת הצהריים). יש לו ג'ולה ענקית מתחת לעור על יד שמאל. הידיים עצמן מלאות סימנים סגולים, ביד ימין תקועה אינפוזיה. אבל השיער, הראש עדיין מלא בשיער לבן וצפוף. ומישהו מגלח אותו, והשפם שלו עדיין מלא ומסודר. הניגודים האלה משונים.
היא מתקרבת אליו ומלטפת אותו. "אבא, זו יעל. אבא. גם לירון פה". אין תגובה. לפני חודש הוא קם בפתאומיות ונתקל בעמוד של האינפוזיה, שקרע מתוכו את המחט. מאז הג'ולה לא יורדת.
"את רוצה להגיד לו שלום?", היא שואלת.
אני רוצה, אבל לא יודעת איך לגשת. אני רוצה, אבל לא רוצה לגעת. אני רוצה, וכל מה שעובר לי בראש זה די כבר, למה להמשיך את זה.
ועם המחשבה הזו, אחרי נצח או שתי דקות, אני חייבת לצאת. אני מסמנת לאמא שלי ורצה למסדרון, מחזיקה את התיק על הפנים. הבכי מתפרץ ממני, מוקא החוצה כמו מזון מורעל. אני מנסה לשלוט בו אבל לא מצליחה. זה היה הביקור הקצר ביותר, וסביר להניח שהאחרון.
אחר כך אנחנו יושבות בבית קפה בבית חולים השרון. היא אומרת לי, "את יודעת, התכונה הזו שלך, שאת לא מסוגלת לראות אנשים במצב הזה. סביר להניח שקיבלת אותה ישירות מאותו אדם שלא יכולת לראות עכשיו".
איכשהו, זה מנחם אותי.
***********
אחר הצהריים נסעתי לתערוכת עולמות הגוף. כאילו פתח תקווה לא הספיקה לי, אני צריכה גם לנסוע לחיפה. יש לי מסקנה אחת מהביקור הזה, שהיה מיותר בחלקו: המוות הרבה פחות אסתטי ממה שמוצג שם. לפחות הגסיסה.
