13/03/2010
עוד שבת
כוס יין שלישית, ליטר בירה.
פעם, במקום אחר, בזמן עבר, היה לנו דיון מתמשך שנקרא "נוכחים נפקדים". כל מטרתו של הדיון הזה היתה לדווח על מידת שכרותנו, מה שתינו והיכן. לפעמים היה מספיק לומר "אני". לפעמים ה"אני" הזה חזר כמה פעמים, לעתים עם שגיאות. תתפלאו כמה פעמים אפשר לשגות במילה "אני" כשהיא חוזרת על עצמה כמה פעמים.
אני מבקרת שם, במקום האחר, מדי פעם. אני חוזרת לבדוק מה נשתנה, מי נשתנה, איך וכמה. לפעמים נצבט בי דבר מה, לפעמים לא. לפעמים אני נזכרת בחיבה, לפעמים בכעס, לפעמים בעצב.
הערב, בפאב דיזנגופי שחוגג מחר שנתיים, קיבלתי סטירת-עבר בפנים. חזרתי למקום אחר, עם אנשים אחרים אך דומים, שונה בעצמי. חזרתי עונדת עגילי white trash מתנדנדים עד הכתפיים ותליון גדול, נראית קצת אחרת, מתנהגת קצת אחרת, ובכל זאת.
ובין חצי"ל* לחצי"ל, חשבתי לי על מאורעות השבוע האחרון. החיים מוזרים.
דברים חדשים מתחילים, מתחילים לרגש ונקטעים באבם. אבל איכשהו, נראה לי שאחכה להם.
אני חוששת שלפוסט הזה אין פואנטה, סתם הרהורים. אבל נראה לי שיהיה בסדר, בסופו של דבר.
_________________________
*חצי ליטר
18/02/2010
#10
כבר שלושה ימים שאני מתעוררת לבדי, יקיצה טבעית, בשעות שאינן שעות מבחינתי. שבע בבוקר זו שעה שצריך לישון בה. ובדיוק לאחרונה חשבתי על כך שפעם היו ימי העבודה מתחילים בשמונה בבוקר ונגמרים בחמש, והיום, אם אחפש חנות אחת פתוחה באזור מרכז תל אביב לפני השעה עשר אין סיכוי שאמצא.
בבוקר הלכתי לשכפל מפתח לשותף החדש. בפלורנטין דווקא יש בתי עסק שפתוחים בשמונה וחצי בבוקר, ואפילו הומי אדם. עמדתי והמתנתי כשהמכשיר מצרצר ברקע, וחשבתי שזהו, מהיום – או אולי מחר לכל המאוחר – אינני לבדי יותר בדירה הזו.
יש בזה טוב ויש בזה רע, ואף על פי שאני מחכה מאוד לטוב, אני גם קצת חוששת מהרע. מהצורך לדבר עם עוד מישהו רק כי הוא כאן, מהצורך לסגור את הדלת לשירותים בבוקר, לחשוב על החלפת בגדים, על כל הדברים האלה שבאים באופן טבעי לבד או אפילו עם שותפה, אבל עם שותף הם אחרים.
אחרי יום עבודה מפרך למדי הגעתי הביתה ומצאתי אותו כאן ברחוב, ממתין למפתח. הוא הלך להביא דברים ואני הלכתי לשתות קפה וחמוצים יפניים (שאותם אני מעדיפה דווקא ללעוס) עם דסקה, וכשחזרתי היו כאן עוד חפצים. זה היה משונה. תשע רחרחה ומשמשה ובדקה והלכה מאחורי המזרון ששעון על הקיר, ומאחורי השידה שצמודה לחלון, וגם אני רציתי אבל לא היה לי נעים.
לילה אחרון לבד. היה ניסיון נחמד, באמת. אולי זה עדיין לא בשבילי.
תוספת: התחלתי לראות סרוגים, העונה הראשונה. מחד גיסא, זה גורם לי להתגעגע לא' ולרקע שלו. מאידך גיסא, זה גורם לי להתגעגע לא' ולרקע שלו. תגידו, אין בחורים שהשמות שלהם מתחילים באותיות אחרות לעזאזל?
16/02/2010
#9
הבה נדבר קצת שטויות לעת ליל.
הו, כמה שאני אוהבת סופרמרקטים. אני יכולה לבלות בהם שעות, להסתכל על מוצרים, לסדר אותם, ליישר, להשוות מחירים. סופרמרקטים בשטח של 5,000 מ"ר עושים לי נעים בקרקפת, ועדיף שגם יהיו קצת מיוחדים.
החביבים עליי הם ענקי הטבע למיניהם. המגיבה ה' ודאי זוכרת את התלהבותי בסופר ההוא בגן העיר – האם היה זה עדן טבע מרקט או דומה לו? – מקום שבו אפשר לדחוף כפות ידיים לתוך גרגרים ולשאול מה הם, להסתכל על שמפואים משונים ועל ליפות מוזרות, לרצות לקנות שלושה פריטים ולגלות שיש תור היסטרי ולהיזכר שאני בעצם נורא חסרת סבלנות וחייבת ללכת.
היום בא שמופסי בהפתעה וסחף אותי לקניות בשופרסל דיל שמאחורי קניון איילון. הו, ההנאה. הו, ההתלבטות בין תה ירוק עם יסמין לבין צ'אי ורדים, בין בשר טחון טרי, מיושן וקפוא (נבחר מיושן. ככה אני, אם אני לא יודעת לבשל אין טעם להשקיע ממון רב בבשר), בין גרגרי תירס של המותג הפרטי או של פרי גליל. הו, דחיפת העגלה המתמלאת בין (כמעט) כל מעבר בחנות. הו, העמידה בתור. דווקא יש לי סבלנות רבה בשביל לעמוד בתורי קופות, ואני אף מקשקשת עם העוברים ושבים, או העומדים וממתינים. הו, השוואת המחירים והגדלים (אני קניתי ב-350 שקל, שמופס קנה ביותר. הוא בכל זאת כבר משפחה). בקיצור, היה כיף.
ובכל שטויות אלה רוצה לומר:
רוב תודות לך שמופס שהוצאת אותי מאור לחושך, משני מבחנים באפלה לפלורסנטים של סופרמרקט, מעצבות לשמחה. אוהבים אותך הרבה אוהבים אותך.
לילה טוב.
11/02/2010
#6
שמופס חפץ בליטרת הבשר היומית שלו, במנת המציצנות שנגזלה ממנו אתמול עקב בעיות בשרת בלוגלי. אז לא, לא הפסקתי את הניסוי שאני עורכת על עצמי באופן כה עקבי. בחצות הליל – השעה המועדפת עליי, מתברר, לכתוב מיני דברים בלתי יעילים – עת ניסיתי להיכנס לאתר, גיליתי שאין לי כל אפשרות לעשות זאת ולא משנה מאיזה דפדפן אני מנסה.
סופסוף ביקרתי אתמול בהופעה של יהוא ירון המדובר. הוא לא כוס הטובורג שלי. כפי שהתכתבתי עם חברה בכשבק* לאחר ההופעה, יכול להיות שהוא כוס גולדסטאר, יכול להיות שהוא טעם נרכש, ויכול להיות שדווקא גולדסטאר יבוא לי ממש בטוב ביום מן הימים. בינתיים, אני מעדיפה דברים אחרים. אחרי ההופעה קפצנו, גברת אומג'י ואני, למנת סושי צמחוני וסלט ווקאמה בפלורנטין. השיחה נסבה על מוות וקניות באמפם, היה כיף.
היום, לעומת זאת, אני באחד מהימים המיותרים ביותר שביליתי בעבודה אי פעם. בימים כאלה אני מזדהה עם אחת הבלוגריות (עזרה נחוצה בהיזכרות בשמה, ותודה מראש), שמכנה את מקום עבודתה בשם המשובח ביותר שנתקלתי: "המחלקה למכשירים קטנים שעושים ציף". אם כך, ב"מחלקה לזוטות קטנות שהולכות לאיבוד מתחת לשטיח" (בפרפראזה עלובה להפליא) עובר עלינו יום משועמם, מיותר ומטופש. בינתיים אני ממשיכה להמתין שמשהו יקרה, כל דבר. גם הבאזז החדש של גוגל וחשבון הטוויטר שפתחתי אתמול לא מסייעים בדבר.
המירוץ לשותף יימשך היום במלוא עוזו. בבוקר נתקלתי בבעיה (תוך התעוררות מחלום! אני חולמת על הדברים שמטרידים אותי): בחדר שאני מפנה אין ידית לדלת, משמע – אי אפשר לסגור את החדר. אבא שלי ייאלץ לבקר שוב בדירה ולהרעיף עליי מכישוריו הרבים.
אני לא סומכת על עצמי בבחירת שותפים ראויים, ע"ע השותף הראשון שבחרתי לבדי אי פעם בשנת 2004. היה רע לתפארת. אני מקווה שהפעם זה ילך טוב יותר. בינתיים אשוב לבהייה נמרצת במסך, לחיפוש נמרץ אחר משחקים באינטרנט ולמחשבות עמוקות על מהות החיים והיקום.
*facebook. או לפחות מה שקורה כשמנסים לכתוב את זה בחלון הכתובות ומגלים שנמצאים על עברית. תחדיש של אחיי.
06/02/2010
#2
קשה לי לכתוב מדי יום. זה היום השלישי ברציפות, ואני כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת. לרוב, פוסטים מתבשלים אצלי במשך ימים, מתמתחים, מתלפפים, משתנים. ואף על פי שבמהלך היום עולים בי משפטים שאפשר לקרוא להם "טובים" – לפחות לניסוי זה – הם אובדים עד שאני מגיעה לדף הריק הזה של בלוגלי. דומני שהמשימה הזו שלקחתי על עצמי קשה לי מדי, דורשנית מדי, פולשנית.
ובכלל, מי ירצה לקרוא על העניין הזה שנקרא חיים של מישהו אחר? מציצנות אינה מספיקה כדי לעקוב יום אחרי יום אחרי אדם שבסך הכל אינו כותב דברים שיש בהם מן האמת האוניברסלית, מן החידוש, מן היופי הטקסטואלי שכל כותב שואף אליו.
ובכל זאת, חיים. שלי. ממשיכה לנסות.
אבא שלי ביקר הבוקר אותי ואת חוט החשמל שמחבר בין הדוד על הגג לבין המתג בבית שלי. בדרך-לא-דרך תיקן את הבעיה החשמלית, שתה קפה שחור והמשיך בדרכו. תמיד כשהוא בא הוא מצליח לשפר את איכות החיים שלי, בין אם באופן ביתי ובין אם נפשית.
העבודה, מתברר, אכן משחררת. המשמרת היומית בעבודה חידשה את כל מאגר הכוחות שלי, את הצחוק, את הרגעים שאפשר לשכוח בהם מעצמי ולהתרכז במשהו אחר לגמרי. רק חברה אחת מהעבודה ראתה שמשהו לא בסדר, והשאר ראו לפניהם אותי הרגילה, רק עייפה מתמיד. בכי הוא דבר מעייף.
מחר, אם אמצא את העוז והאייל, אתקשר לבעל הבית שלי ואודיע לו שאני רוצה להכניס שותפה לדירה. עליי להיות חזקה, אסרטיבית, משכנעת, מאיימת לפרקים. משמע – אני צריכה להתקשר מהעבודה. אמנם מדובר בשנמוך (מילה חביבה), אך כזה שיכול לסדר את מצבי הכלכלי בדרך קלה למדי.
נראה לי שיהיה בסדר.
18/11/2009
מעריב לנוער
לאחרונה חשבתי שצריך להחזיר את המדור ההוא ממעריב לנוער, זה שפרסם פתקים בסגנון: "ראיתי אותך בקו 18, עלית בתחנה של כיכר רבין וירדת בתחנה האחרונה בעלייה. מבטינו הצטלבו לרגע, חייכנו וירדת מהאוטובוס. לבשת חולצה ירוקה מצחיקה, אני לבשתי סוודר חום. צור קשר".
או אולי, "עברנו זה על פני זה ברחוב, אני שכחתי כמה דברים באוטו וחזרתי שוב ושוב להוציא אותם, אתה ראית אותי חוזרת ונזכרת ששכחת משהו גם אתה. היה לך שיער ארוך וצהוב, לי היו המון תיקים. אמרתי לך – אני רואה שלא רק אני שכחתי דברים, אמרת ששכחת את המפתחות לבית. צור קשר".
או אולי, "התאמנו ביחד באיזה שיעור על אותו שק אגרוף. אתה לבשת מכנסיים ארוכים מדי, אני הזעתי. הראיתי לך איך לבעוט כמו שצריך, חיכית לראות מה אני עושה וחזרת אחריי. צחקנו, השתדלנו לא לבעוט זה בזה. צור קשר".
כל כך הרבה הזדמנויות מפוספסות.
הסתכלתי לפני כמה ימים בדף ה"אודות" שלי. הוא אמור להיות "על אודות", אבל למה להיות קטנונית. את זה אני עושה בתור מקצוע. חשבתי שרק לאחרונה אין לי מה להגיד, אבל מתברר שגם שם כתוב שלרוב, אני מוצאת שאין לי מה להגיד. דומני שזה קצת עצוב להגדיר את עצמך כאדם שאין לו מה להגיד. דווקא יש לי, אבל זה שטוח, אולי שטוח מדי. ומי אמר שדברים שטוחים הם רעים?
אני צריכה לעשות דברים. לסדר את הבית, לשטוף, לבשל, להתקשר לאנשים, לחפש עוד עבודה, לנסוע לחו"ל. ה"אין לי מה להגיד" הוא חלק בלתי נפרד מ"אין לי כוח", שעומד עלינו לכלותנו. פתק לעצמי: לעשות שיעורי בית. יש לא מעט כאלה.
החלומות שלי רבים ומגוונים, את חלקם אני זוכרת, את רובם לא. את מיעוטם אני כותבת בכתב יד מקושקש, בלתי אפשרי לקריאה מאוחרת. זה דווקא מוצא חן בעיניי. התת מודע מדבר, צועק, מתפרע, בוכה וחושב ומתכנס וזז ובהמון צבעים וריחות, דווקא כשאני שותקת.
עדיין לא למדתי איך מכניסים יוטיוב לפוסטים כאן. בתור אדם שמחשיב עצמו כטכנולוגי מעט יותר מהאדם הממוצע, אני מוצאת שזה מביך למדי. מצד שני, אם אשים את השירים שמתנגנים לי בראש לאחרונה, איאלץ להתנבך (להתבוכך? להובך? להיווכח?) גם מהם. תחנת הרדיו הבלתי נלאית שלי משמיעה בשלושת השבועות שחלפו אך ורק את דידו. אכן, מביך.
מסקנה יומית: ללמוד לקבל. לפעמים מותר.
06/11/2009
בלופ
חברי המערכת ביקשו פוסט. כתגובה הם קיבלו סמס מתחמק, אבל עכשיו אין ברירה. אם חברי המערכת ביקשו, חברי המערכת יקבלו.
ובכן, פוסט.
למעשה, אין יותר מדי לכתוב כאן. הייתי יכולה לתת את רשימת המשקאות האלכוהוליים שהעריתי לתוכי היום ואת כמות השאיפות שנטלתי מאיזו קטורת של אזדרכת, אבל זה יהיה מיותר. אסתפק בכך שאומר דבר אחד: היום הרגשתי שכונה. זה היה חסר לי.
לילה טוב.
17/10/2009
לעתים רחוקות אין לי כותרת
פתאום, באמצע הסרט "שבע נשמות", התחלתי לבכות. בהתחלה בכי קטן, דמעה צונחת מזווית העין, פה רוטט בזויוות, מדגדג ומצביט את הגרון. אחר כך זה התגבר, ובסוף הסרט כבר היה שטף דמעות, כולל הכל, כולל הקול, וקינוחי האף והאדמומיות והנזלת.
וזה אכן היה סרט מרגש למדי, אבל אני די בטוחה שלא רק הוא גרם לי להוציא החוצה כל מיני רעלנים מלוחים. ואין לי מושג מה כן. זה די מטריד. דיברתי עם אמא שלי, עם חברה שהבריזה, עם חברה שחוזרת ללימודים, עם אחקטן. זה לא עזר.
אז פתחתי לי לה טראפ דובל 7% ודמיינתי את עצמי יושבת בפאב הולנדי במאה ה-19 ולא בדרום תל אביב של המאה ה-21, ואולי עכשיו אלך לישון ואקווה שסימני הערב לא ייראו על פניי בעבודה מחר.
וגם לפוסט הזה אין פואנטה, לעזאזל.
03/09/2009
רשימות
כן. מצאתי דירה. היא ענקית. היא במצב לא טוב במיוחד, אבל יהיה בסדר. תשע ואני נוכל לעשות שם מרוצים מחדר לחדר, יש בה מקום לחדר שינה ומקום למכונת כביסה ומקום לשולחן אוכל והמון מקום, ומה אעשה עם כל המקום הזה.
**
להתקשר לעורך דין של בעל הבית לחפש מוביל לדבר עם סבתא לחפש ארגזים לדבר עם הפסיכולוגית לדבר על עבודה נוספת להתקשר להוט לבדוק גז לקחת טלפון של שיפוצניק להתחיל לארוז לבדוק אם הורדתי את המודעה בהומלס לעשות קניות לבשל לבדוק מה קורה עם מקרר לשאול את אמא על הספות לצאת מהלחץ לבדוק צ'ק מהעבודה להתקשר לבעל הבית החדש לדאוג לקבל חצי שכר דירה משוכר חדש לחשוב אם להשאיר את הצלחות מהחתונה של ההורים אצל השותפה לשנות שם שוכר בעיריית תל אביב לשנות כתובת לבדוק מה קורה עם האוניברסיטה לבדוק תשתית לחפש כיריים חשמליות לבדוק איפה לשים את הסלון ואיפה את חדר השינה לספור בלטות לבדוק איך אפשר לעמוד בתשלומים לקוות שהשיפוצניק יסיים בזמן
**
לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ לצאת מהלחץ
**
פעם ראשונה לבד. פעם ראשונה בשלושים שנות. פעם ראשונה. רק אני ותשע. בטח אף אחד לא יבוא. זה רחוק מדי. זה בדרום מדי. בטח אשאר לבד. די, תפסיקי.
**
לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי לחשוב חיובי
**
היה ריח של חומיני מחוץ בחדר המדרגות כשעליתי הביתה עכשיו. לא הרחתי את זה מאז ימי הפנימייה הבלתי עליזים בשנת 1997. בחוץ צעק משוגע אחד משהו שלא הצלחתי להבין. אני אמנם עוברת לסלאמס של תל אביב, אבל גם כאן במרכז יש משוגעים. הרסו את הצריך המעצבן בסוף שדרות ח"ן ובמקומו שמו ריצוף נחמד. זה פותח את שדה הראייה בסוף השדרה ומרחיב את לבבי. יש גם דברים טובים.
**
יהיה בסדר. כבר בסדר. יהיה בסדר. כבר בסדר. יהיה בסדר. כבר בסדר. יהיה בסדר. כבר בסדר. יהיה בסדר. כבר בסדר. יהיה בסדר. כבר בסדר. יהיה בסדר. כבר בסדר. יהיה בסדר. כבר בסדר. יהיה בסדר. כבר בסדר. יהיה בסדר. כבר בסדר. יהיה בסדר. כבר בסדר. יהיה בסדר. כבר בסדר. יהיה בסדר. כבר בסדר. יהיה בסדר. כבר בסדר. יהיה בסדר. כבר בסדר.
13/07/2009
עוברים דירה
מדי יולי אני מתחילה לחפש דירה בקדחתנות. עד לפני כמה שנים עוד הייתי בודקת על עצים, ועכשיו זה מתבצע תוך שיטוט אקראי בהומלס או באמצעות שמועות מפה לאוזן. אני כבר מכירה את המודעות בעל פה. את ה"מרווחת ומשופצת כחדשה" שגודלה כגודל האמבטיה הנוכחית שלי, את ה"חצר המקסימה" שמשמעה ג'וקים בקיץ ורטיבות בחורף, את ה"מציאה, לא לפספס" שהמיטה שלי נכנסת בה אך בקושי מתחת לחיבור למכונת הכביסה (אם התמזל המזל ויש שם חיבור שכזה).
ומדי אוגוסט אני מתייאשת. מסתכלת על המחירים, ההיצע, הטירוף ואומרת לעצמי – אין ברירה, כנראה תישארי לגור כאן* לנצח. זה כבר ארבע שנים שאני באותה דירה, מקסימה אמנם, נוחה אמנם, לגמרי במרכז העניינים, אבל די כבר, אני רוצה לבד.
אני רוצה שתשע** ואני נרבוץ שתינו במקום שהוא רק שלי, שנשטוף כלים של עצמנו בלבד (היא לא משתמשת ביותר מדי כלים, שותפה נוחה), שנקה את השירותים שלנו לבד, שנתבוסס בטינופת של עצמנו כשלא יהיה לנו כוח לנקות. לבד.
ומכיוון שעדיין לא אוגוסט אבל אני חייבת לעבור למקום משלי, עברתי לכאן.
בדיקה קצרה לאחור מגלה שזהו בלוג מס' 4 והראשון שאינו דר באיזו רשת חברתית שנתונה לחוקים ולמצוות משלה. בראשונה הייתי המומה, בשנייה מצאתי בית שנהפך מאוחר יותר לביצה, בשלישית חזרתי להלם מפאת כמות האנשים המטורפת שיכלה להציץ לי לחיים. נראה לי שכאן, באנונימיות היחסית הזו, הייאוש ייעשֶה יותר נוח.
ברוכים הנמצאים. תעשו לעצמכם קפה כי אני מארחת די גרועה. יש עוגיות במזווה במטבח, ואם מישהו שומע על דירה בתקציב דל איפה שהוא בכרך הגדול, הביאוהו אליי.
* דירת 3 חדרים מאממת עם שותפה. אותה שותפה. כבר ארבע שנים
** החתולה המופלאה מחד ואלימה מאידך שלי
