05/06/2010
שלושה עניינים שהם שישה
1. לא, אני לא רוצה לבוא להפגנה. לא, אני לא רוצה לדבר על פוליטיקה. לא, אני לא רוצה להגיד מה דעתי בנושא, בעד או נגד. משהו השתנה בזמן האחרון רק כי ישראל (שוב) עשתה משהו שמפלג את העם? מה שווה החצי שקל שלי בנושא, לא יותר מחצי שקל של כל אחד אחר שלא בא לכם לשמוע. רק תעזבו אותי בשקט, ולמען השף, תפסיקו לקשקש על זה בפייסבוק.
***
2. העניין העקרוני סוכם, וכעת אני נתקלת בבעיות. הראשונה היא עודף מחשבות בראש, שלא מצליח להירגע ולהבין שיש עוד זמן, שזה לא קורה מחר, שאפשר לחשוב איך לחצות את הגשר כשמגיעים אליו. לא צריך לחשוב עכשיו איפה יהיו הספרים ואיפה יהיה שולחן העבודה, אפשר לנשום קצת, להירגע.שום דבר לא בוער, הכל נשאר במקום.
השנייה היא חוסר סבלנות. נו, מה, החלטנו. אז הבית שלי, שהו-כה-חשוב-לי, נהיה קצת פחות בית. אני קצת יותר חסרת סבלנות כלפי השכונה, כלפי השכנים, כלפי הרחוב, כלפי הכבישים. אבל הבית השני עוד לא נהיה יותר בית, וכעת אני תקועה בלימבו בתים. והדבר החשוב לי מכל הוא בית. בלעדיו אני חצי בנאדם, בלעדיו אני כלום.
השלישית היא בעיה רעיונית. אני? רמת גן? מעוז הבורגנות? שכונה ליד הפארק, שקט וציוץ ציפורים? הלא אני תל אביבית בכל רמ"ח איברי, אני בחרתיה מכל הערים, האורבניות המזיעה והמסריחה שלה דרושה לי כדי לנשום, כדי לחיות, להתמלא אושר מאורות הפנסים ברחוב הרצל, מהולכי הרגל בשדרות ח"ן, מהשקט המוזר שנופל על רחוב סלמה ביום שישי אחר הצהריים, מהאור הוורוד שמאיר את כיכר מסריק לקראת שקיעה. רמת גן? באמת?
הרביעית היא חוסר היכולת להאמין שדברים כאלה קורים, שהם יקרו, שהבועה הקטנה שלי – בועת הנדל"ן שלי, אם תרצו – לא הולכת להתפוצץ לי בפרצוף בספטמבר 2010 בגלל איזה סטנלי פישר או סאב-פריים בארה"ב או בעל בית שלא רוצה לשחרר, או בעל בית חדש שלא ירצה שאכנס. הרי בפעם הקודמת חווינו משבר עמוק שנמשך לכל אורך 2009-2008, המשבר הפרטי שלי שחפף את המשבר של מאות אלפי מפוטרים בארצות הברית, מאות אלפים שנזרקו מבתיהם, שאיבדו את חייהם כפי שהכירו אותם. יצאתי מהמשבר, יותר צינית, יותר סרקסטית, יותר מפוקחת, ותחת מעטה חזק יותר של חומה בצורה. האם עליי להסתכן שוב? לשים את כספי על קרן הצבי?
***
3. ובכל זאת, זה הצליח להתגנב. עשה עיקוף מאחורה, מצא סדק בחומה, שלח בהתחלה אצבע ואז עוד אחת ומתישהו הצליח לדחוף את כל הרגל, והתחיל לבעוט. לפעמים עולה בי חיוך כשאני נזכרת, אבל לרוב אני מכריחה את שרירי הפנים להפסיק במשובה הזאת, בהלצה הזאת, מה הם חושבים לעצמם. ואולי העובדה שבכל זאת הראש בוער מעודף מחשבות, הבית שנהיה פחות בית והדירה שנהיית קצת יותר בית, אולי זה אומר שיהיה בסדר.
11/05/2010
קטנטנטנים
שני גורונים מייללים למטה, תשע מפצירה בי לקחת אותם אבל אי אפשר. היא מדברת איתם ומדברת איתי, היא בוכה, היא קופצת על החלון ויוצאת למרפסת, ואפילו שהיא כבר לא אישה כמעט שנתיים, אולי היא בכל זאת קצת אמא.
תרגיל ההיעלמות שלה הבוקר הוציא ממני בכי היסטרי של שלוש דקות. אחרי שחיפשתי בכל רחבי הבית, מתחת למיטות ובתוך הארונות ומחוץ למרפסת ובחצר הבניין של הסינים השכנים והרצתי בראשי מיני דמיונות וזוועות שהיא נפלה שוב והסינים עשו ממנה מטעמים, התקשרתי לחברה ופרצתי בבכי. ואז פתחתי את הארון שוב, ושם היא היתה, אמרה לי מיאו שואל ופסעה מעדנות החוצה. ייתכן שהבכי הזה היה צריך לצאת, ייתכן שגם אני קצת אמא.
המוח שלי עמוס בפרטים קטנים, רץ וקופץ ומיילל ודורש להשביע רעב או להשקיט או לישון או לעשות הכל בבת אחת.
12/04/2010
שדרוג
למסירה:
מכשיר דור שלישי
שריטות על המסך
חוסר התאמה לשינויים מהירים
ניידות גבוהה
ללא התחייבות
אין החזרות.
בשנים קודמות הייתי עומדת על המרפסת בשעת הצפירה, מביטה על כיכר מסריק, על האוטובוסים שנעצרים והולכי הרגל שנעמדים במקום, על המרפסות מולי, על שדרות ח"ן מימין, רק הציפורים היו ממשיכות להתעופף.
על מה אביט עכשיו?
10/04/2010
ללא
קודם, בצומת רוקח-גני התערוכה, היתה ציפור דרוסה על הכביש. עמדתי ברמזור וראיתי ציפור אחרת כמו מנסה למשוך אותה משם, להרים אותה, והתרגשתי.
היא מנסה להציל אותה.
רק אחר כך הבנתי שהיא מנסה להוציא לה את הכנף כדי לבנות לעצמה קן.
07/04/2010
על הזיכרון
הבוקר לא כיוונתי שעון. זו היתה טעות. בין נים לנים, מסביבות שמונה וחצי עד עשר, ניסיתי להיזכר למה לקום, לאיזה צורך, לאיזה טעם. לא היה. כבר שנים שאני מכוונת שעון מדי יום, בין אם זה לצורכי עבודה או לצורכי התעוררות מוקדמת או לצורכי לא יודעת מה. תמיד מכוונת שעון, כבר לא זוכרת למה. הבוקר, עם הרגשת האפסות וחוסר הטעם, נזכרתי.
כשסיפרתי את זה לחברה אחרי האימון היא הסתכלה עליי במבט מזועזע למדי ושאלה מה קרה לזו שהיא מכירה. לפעמים אני שוכחת שלא תמיד צריך לספר דברים כאלה למי שמכיר אותי זמן מועט יחסית. הערב נזכרתי.
כבר זמן מה שאני רוצה לכתוב משהו. כל דבר. כבר חשבתי ששכחתי איך לכתוב. אולי על משטר האימונים הכבד שאליו הכנסתי את עצמי, אולי על מעגל החברים המתרחב ומתכווץ, אולי על הטבע המרובה שספגתי בזמן האחרון, שכולל את פארק הירקון, מגדל צדק ואפילו הר הרוח מאחורי אבו גוש. אולי על הטיול האחרון, שבו עלה בי זיכרון חד וכואב של הטיול הקודם, בפסח של לפני שנתיים, עומד ומשווה את עצמו לנוכחי למרות כל ניסיונות הגירוש.
בכלל, הרבה פסחים עלו ובאו בחג האחרון. הפסח של 2004 שנחגג פעמיים – פעם בליל הסדר הגדול של בית חב"ד בקטמנדו, אחרי סשן קילוף תפוחי אדמה מסיבי ועזרה בהכנת אלפי קניידלך, ולמחרת בבית הרב. הפסח של 2005, אותו פסח שתוכנן להיחגג בעפרה אך בוטל מפאת הפרידה. הפסח של 2007, שבו אחי ואני החלטנו לצאת נגד המנהג המגונה של פסח, ובסופו של דבר, כמובן, התקפלנו – הפסח הראשון של הגדה מודפסת מויקיפדיה, בגלל עודף מעברי דירה. הפסח של 2008 שנחגג ללא סבא, שחומו עלה והוא החליט "להבריז מליל הסדר עם התירוץ המושלם". הפסח של 2009 שנחגג דווקא איתו, אצל החברה ההיא של אמא, ושלושה חודשים לאחר מכן הוא כבר הלך. כן, פסח 2006 אבד בתהום הנשייה. אני לא מתגעגעת אליו, אני חושבת.
אז הנה, משהו בכל זאת נכתב. נזכרתי איך לכתוב. אבל לא באמת.
מחר אחזור לעבודה אחרי חמישה ימים של חופש, שבמהלכו – באופן מפתיע – לא איבדתי את דעתי. אני רואה בזה סימן טוב, אני חושבת.
אבל לא באמת.
*The Disintegration of the Persistence of Memory, דאלי
18/03/2010
לזכר הצלינגונים
אני מתגעגעת.
לו הייתי יכולה הייתי כותבת מקאמת ברכה מחורזת, אך אינני יכולה.
הגאווה והחשש מונעים ממני להתקשר.
אז מזל טוב.
16/03/2010
מהכחול הגדול לארנב הלבן
הקשיש בקופת הכרטיסים של קולנוע גת ישב והחליק את שערו המקליש במסרק בתנועות ארוכות ומדודות, ורק אחר כך התפנה למכור לי שני כרטיסים לאווטאר. זה היה מקסים מחד ומעצבן מאידך, אינני יודעת למה. אולי כי הגעתי על אופניים והאדרנלין הלם בי, אולי בגלל חוסר סבלנות בסיסי. אבל זכור לי שרשמתי את המשפט לשימוש מאוחר יותר, והנה הוא כאן.
זו היתה הפעם השנייה שבה צפיתי בסרט, ולא בגלל העלילה המדהימה אלא בגלל העולם הוויזואלי היפהפה שנפרש בפניי עשרים דקות לתוך הסרט. רציתי להיות שם. רציתי לגור שם, רציתי לתפוס את המדוזות הקטנות ביד ולקפץ על עשב שמואר למגע רגליי. אותי זה תפס.
קדימה לאליס.
13/03/2010
עוד שבת
כוס יין שלישית, ליטר בירה.
פעם, במקום אחר, בזמן עבר, היה לנו דיון מתמשך שנקרא "נוכחים נפקדים". כל מטרתו של הדיון הזה היתה לדווח על מידת שכרותנו, מה שתינו והיכן. לפעמים היה מספיק לומר "אני". לפעמים ה"אני" הזה חזר כמה פעמים, לעתים עם שגיאות. תתפלאו כמה פעמים אפשר לשגות במילה "אני" כשהיא חוזרת על עצמה כמה פעמים.
אני מבקרת שם, במקום האחר, מדי פעם. אני חוזרת לבדוק מה נשתנה, מי נשתנה, איך וכמה. לפעמים נצבט בי דבר מה, לפעמים לא. לפעמים אני נזכרת בחיבה, לפעמים בכעס, לפעמים בעצב.
הערב, בפאב דיזנגופי שחוגג מחר שנתיים, קיבלתי סטירת-עבר בפנים. חזרתי למקום אחר, עם אנשים אחרים אך דומים, שונה בעצמי. חזרתי עונדת עגילי white trash מתנדנדים עד הכתפיים ותליון גדול, נראית קצת אחרת, מתנהגת קצת אחרת, ובכל זאת.
ובין חצי"ל* לחצי"ל, חשבתי לי על מאורעות השבוע האחרון. החיים מוזרים.
דברים חדשים מתחילים, מתחילים לרגש ונקטעים באבם. אבל איכשהו, נראה לי שאחכה להם.
אני חוששת שלפוסט הזה אין פואנטה, סתם הרהורים. אבל נראה לי שיהיה בסדר, בסופו של דבר.
_________________________
*חצי ליטר
06/03/2010
שישי
זה תמיד קשה יותר כשאין אורחים, כשאין בפני מי להעמיד פנים. כל הטינות הישנות צפות למעלה, כל יחסי הכוחות העדינים, כל הקורים המתוחים בין אחד לשני. במאמץ רב כולנו שומרים על השקט, מנסים להפיג את הלחץ בלסת, לחייך, לחבק, לפרוט על נימים של סטטוס קוו, להתאפק.
