ערפל

הִתְפּוֹגֵג
פ' התפעל
הלך ונחלש או הלך והתפזר עד שנעלם לחלוטין, נמוג.

קרניבורוס

מה את עושה כשאדם יקר לך, יקר מאוד, נכנס שוב לאותה מלכודת שאליה צעד בעבר, מלכודת דבש ונופת צופים, שתיסגר עליו ותתחיל לעכל אותו בארס חומצי ומילולי.

מה את עושה כשאת יודעת בוודאות – בוודאות גמורה, שכן לא פעם ולא פעמיים כבר צעד למלכודת הזו, ואת כבר יודעת איך הוא יוצא ממנה – שבעוד חודשיים, שנה, שנתיים, תצטרכי לאסוף את רסיסי האדם היקר הזה, להדביק רסיס אחר רסיס, לאחות את השברים, לנסות ולהרכיב מחדש את האדם ההוא, האדם שבין המלכודות.

מה את עושה כשכבר נתת אולטימטומים, כשכבר הודעת שלכאן המלכודת הזו לא נכנסת, לא תחת קורת הגג שלי, לא כל עוד אפשר. מה את עושה כשכבר הזכרת והסברת ואמרת – אלימות מילולית היא זהה לחלוטין לאלימות גופנית, אם לא גרועה ממנה, כי הצלקות שהיא משאירה בנפש נשארות לזמן רב, אם לא לנצח.

מה את עושה כשהסירוב שלך להכיר במלכודת הזו, להגיד לה שלום מנומס, לקבל אותה לביתך, מרחיק ממך את אותו אדם יקר לך מאוד, סוגר אותו בפנייך עד שתצטרכי, שוב, מתישהו, בוודאות גמורה, לאסוף את רסיסיו.

אז את פותחת את ההידוק הזה של הלסתות, בכוח, בכוח רב, ואת משקרת לעצמך.

את אומרת שלא אכפת לך. שזו לא הבעיה שלך.

את חוזרת ואומרת לעצמך שוב ושוב – זו לא הבעיה שלי. זו לא הבעיה שלי. זו לא הבעיה שלי.

כל אחד צריך לעשות את הטעויות שלו.

כל אחד צריך ליפול למלכודות הדבש שלו, ולצאת מהן חזק יותר, ולנסות שלא למעוד לתוך אחת שוב.

זו לא הבעיה שלי.

 

אבל זו כן.

תזכורת לעצמי: וכך הם נרדמים

DSC_1370-COLLAGE

אחד אוחז בדובון חזק, מתהפך על הבטן, דובון מתחת לראש, חובק אותו אליו ומכסה את הפנים. הדובון תמיד בקרבת מקום, תמיד זמין, תמיד חביק. טוסיק קטן מזדקר אל על, והוא מזמזם לעצמו שיר ערש, או מספר חלקים נבחרים של חתול תעלול או לילה בלי ירח. לפעמים הוא מזדקף, חושב לרגע, אוחז בבקבוק המים ליד ראשו, לוגם ומניח את הראש, הדובון שוב אחוז היטב. לפעמים הוא מהרהר בשקט, עיניו פקוחות ומביטות בג'ירף שמולו, ואז מחליט: הגיע זמן לישון, מתהפך, ונרדם.

שני נאבק בשינה, רגלו השמאלית בוטשת במזרון שוב ושוב, עד רגע ההירדמות ממש. מדי פעם מרים את ראשו, מחפש מוצץ, מוצא אותו בפיו, מסובב את הראש לצד השני ומניח. ידיו מתגנבות כל הזמן אל הפה, ממששות את המוצץ, תופסות, עוזבות, מוציאות, מכניסות. מדי פעם המוצץ יוצא החוצה, והוא מתעורר קלות, בוטש שוב, וכל הזמן חורק וממלמל, מניע גופו מטה ומעלה, מטה ומעלה. רגל ימין כמעט תמיד מוצאת את עצמה מחוץ לשמיכה, ואחרי רבע שעה של מאבק עצמי, הוא נרגע, בוהה כמה שניות בעיניים פקוחות לגמרי, ונרדם.

הם לבי.

לבן על גבי לבן

סבתא היתה קרה

כמו בקלישאות השחוקות ביותר

שום מנה לא קיבלתי מידיה

שום מילה טובה, בשפה זרה או מוכרת

בשש בבוקר היתה מעירה אותנו

לצלילי שואב האבק

כי ניקיון מעל לכול

שקטים לא היינו יוצאים מהחדר עד

שסיימה הכול, עד פירור האבק האחרון

לא להתלונן לא לאכול יותר מדי לא לאכול פחות מדי אל תשאירי אוכל בצלחת תראי איך את נראית את שמנה מדי תפסיקי להתלונן כבר כשאני הייתי בגילך לא היה לי כלום הכול הייתי צריכה להשיג לבד אני לא מתגעגעת לכלום התרגלתי להכול וגם לביס השני יהיה אותו טעם

קטעי מריבות חטופים בצרפתית

הוא מתרתח

היא מתקררת עוד יותר

תמיד רציתי ללמוד את השפה רק כדי

להבין על מה כל הרעש

הוא היה שותק והיא היתה

מנקה ומנקה

נלחמת בפירורי האבק שלעולם אינם כלים

תמיד במשימה תמיד לעשות פרונטים כמו במרכול ההוא

שם בילתה את ימיה שלושים שנה

הארונות במטבח מסודרים כמו חיילים

קפה מיושר לקפה מסודר ליד סוכר

תמיד שייראה כאילו מלא

הכי חשוב מראית עין

 

**

רק כשסבא מת פתאום

הבינה שצריך לחבק

אבל כבר היה מאוחר מדי.

בתוך הצינורות

פתאום, במפתיע, הוא הזדחל והתגנב בלי שהרגשתי. כבר חשבתי שהכל יהיה שונה, שהמסגרת הברורה והתחומה של חופשת הלידה הזו תגביל גם את ההליכה לאיבוד, אבל עכשיו, ארבעה חודשים אחרי הלידה ושלושה שבועות לתוך הדבר הזה שאני נמצאת בו, אין מנוס אלא להכיר בזה.

נלחמת בעצמי לשמור על סבלנות, לחייך, להמשיך להראות לילדים שלי שאני אוהבת אותם. בשיניים חשוקות, בלסת מהודקת, בכאב ראש מזמזם, כשכל מה שאני רוצה לעשות הוא לברוח במקרה הטוב, ובמקרה הרע, לרוץ מהר מהר ולדפוק את המצח בקיר. ושוב, ושוב.

לזכור כל הזמן שזו לא אשמתם, זו לא אשמתו, הוא רק נולד. ככה זה, זו התקופה, זה הזמן, שינויים בלתי פוסקים. תירגעי, תירגעי, תנשמי, תלכי לחדר אחר אם צריך, תברחי לשיעורי יוגה, תצאי מהבית, תעשי כל דבר מלבד לבהות בשעון.

אז אני בורחת לבהייה בטלפון, לטוויטר, למשחקים אידיוטיים בסלולר. הכל כדי לא לחשוב, לצמצם את הנפילה, לנמל את הנפש. בלילה אני לא מצליחה להירדם כי פרק יד ימין כואב מהמשחקים, הלסת כואבת מההידוקים, המוח חופשי לשוטט.

***

נלחמת בעצמי, כל יום, כל הזמן. לצאת החוצה, להרים את הראש, לפגוש אנשים, לחייך, לדבר, לספר, לשתף. ומביטים בי כשאני מספרת ובעיניהם אני רואה חוסר הבנה, הרי לפי הספר את אמורה לבכות כל הזמן, להיות שפופה, לא לחייך, לא לצחוק. והנה אני פה מולם והסמול טוק עדיין זורם, והשיחה מתנהלת ומצחיקה לפרקים ורצינית לפרקים, וכאילו כלום, כאילו הכל בסדר.

והדיסוננס הזה בין התחושה כשאני לבד לבין התחושה עם אחרים, כשאני מעמידה פנים לטובתי ולטובתם, קשה לי מנשוא. הוא גורם לי לרצות לבטל את רוב הפגישות שמנקדות את הלוח השבועי שלי, נקודות אור קטנות שכמותן, ובכל זאת אני נלחמת, נאבקת, יוצאת, פוגשת, ממשיכה.

בלילה אני עורכת את השיחה הזו, בדמעות חנוקות, הברורה והמבהירה, שלא אעמוד בעוד הליכה כזו לאיבוד, שלא יישאר ממני דבר, שזה האחרון גם אם מוחי מתעתע בי והתשוקה ההורמונלית לילד נוסף מבליחה לרגעים. וההבנה האדירה מצד האיש שאיתי שמזכירה לי שוב ושוב – בחרתי נכון.

ומודה על תחושת האחריות, שבלעדיה המצב היה הרבה יותר גרוע. לא משנה כמה נמוך אפול, לאלו תהומות, יש לי שני פיצים שצריכים אותי, שצריכים שאתפקד. הפריבילגיה להיכנס למיטה ולא לצאת כבר אינה קיימת, וטוב שכך.

***

יש גם רגעי אושר. כן, בהחלט. זומנו לי שני ילדים מתוקים, נוחים יחסית, ולפחות הגדול בהם כבר מראה טוב לב, רגישות ועדינות וחמלה ואהבה גדולה. יש תמונות משותפות של שניהם שאינני יכולה להסיר מהן את העיניים. יש רגעים שמאירים את האפלה הגדולה של הנפש, שמזכירים לי למה אני ממשיכה בכוח, בכוח.

אני כותבת כי זה חשוב. חשוב לדעת מבחוץ איך זה נראה מבפנים, למרות שהחוץ נראה רגיל כל כך, טבעי, ממשיך הלאה. אני כותבת כי דיכאון אחרי לידה הוא עניין אמיתי, וגם אם הוא לא מתבטא בדרכים הנוראיות ביותר, הוא שם. אל תגידו לי "לפחות הוא ישן בלילה". אל תגידו "לפחות הוא ילד נוח". תקשיבו, תבינו בשקט, תהנהנו, אל תתנו עצות. תהיו שם באמת.