"אף אחד לא רוצה לראות סרט מושלם שיצר אדם מושלם. הרגעים החשופים האלה של הלב, הסבל הזה שאת חווה, זה בדיוק הקהל שאת מדברת אליו – אנשים שסובלים בדיוק כמוך."

(מירנדה ג'ולי, פרפרזה)

אני לא יודעת מה נגע בי במשפט הזה, אולי היצירה כשלעצמה, אולי אובדנה. אולי הסבל, הלב, אולי הקהל. כך או כך, כבר זמן רב שאיני יוצרת במילים. מעבדת אותן ללא הרף, מקבלת אותן בשפה אחת ולשה אותן לשפתי שלי, אבל לא יוצרת, לא כותבת, לא את עצמי. אולי כי את הצורך ליצור (אם היה קיים אי פעם, בכלל) המרתי בפתיחת השרירים הזעירים באחורי הברכיים, בשאיבת השכמות פנימה, בגלגול הכתפיים לאחור, בהנפה חדה של רגל ימין ואז רגל שמאל לעמידת ידיים. אולי המרתי אותו בהעתקת יצירות של אחרים (שוב העתקה, שוב עיבוד), מציירת סורולה וסיסלי ודה למפיקה על גופה הרחב, הכבד. אולי כי אני מחפשת לכתוב טקסט לא מושלם, אבל ערוך היטב, כתוב היטב, ופתאום נזכרתי שאנשים לא מחפשים את הסרט המושלם שיצר האדם המושלם אלא את זה, את הרגעים החשופים של הלב.

זה לא מושלם, זה לא כתוב היטב, זה לא ערוך היטב. אבל זה רגע קטן וחשוף של הלב.