"חבקי אותי," אמרה מירה, "אני כל כך לבדתי."
"גם אני לבדתי," אמרה שירה, "חבקי את אותי."

נ. זרחי

אני זוכרת היטב את הרגע שבו קיבלתי את החיבוק הטוב ביותר בעולם. הייתה שעת צהריים, ברחוב תל אביבי ממושפט, וחברה קצרת מועד נתנה לי בלי לדעת את כל מה שהייתי צריכה עד אז ומשם הלאה, את מה שחדלתי לקחת כבר לפני שנים מזו שרצתה תמיד יותר מדי. ייתכן שהיה זה חיבוק מלא של פלג גוף עליון, ייתכן שהמצאתי. אבל הוא היה מלא רוך, וחום, וחן וקלילות ומלאות והוא דגדג לי בנקודה הזאת מתחת לגרון שצריכה חיבוק. ומאז אני חושבת עליו, הוגה בו, מתגעגעת. בפגישתנו הבאה כבר לא קיבלתי אותו חיבוק, ואולי כן אבל זכר החיבוק ההוא כבר היה מיתי כל כך שדבר לא ישווה לו.

הצורך בחיבוק מדגדג לי בחלק התחתון של הגרון, רבע אצבע מעל עצם החזה, פועם ומחכה למגע. את ילדיי אני מחבקת כך, בהתמסרות, נזהרת שלא לקחת יותר ממה שצריך, לא להעיק, רק לתת ולהתנחם. אחד מנער אותי במהירות, שני מתרפק. זה לא מספיק.

החיים מציפים אותי ואני טובעת. האוויר דליל על פני המים וגם אם אני מצליחה לעלות, זה לא מספיק. יותר מדי פגישות והסעות ועבודות וטיפולים ואשמה, האשמה שאין די בי, שמשהו מכל זה בגללי, שאני לא מספיק. אין לי אוויר ואני שוכחת פגישות ועומדת למשפטים מדומים ומנסה לצוף ושוקעת.

So, I will walk through the fire
Cause where else can I turn

J. Whedon

בזמן האחרון אני כל כך לבדתי.